הטלת כידון

הטלת כידון היא ענף מקצועי באתלטיקה, שבו הספורטאי מטיל כידון, אובייקט דק וארוך העשוי ממתכת, פיברגלס, ולעתים גם מסיבי פחם. מעבר להיותו ענף עצמאי הענף מהווה גם חלק מתחרויות הקרב רב המשלבות מספר ענפים ממקצועות הריצה, זריקה וקפיצה.
המשתתפים בתחרות נעמדים בקצהו של מסלול ריצה קצר בן כמה עשרות מטרים עם כידון באחת הידיים, לפי בחירתם. לאחר ריצה קלה שנועדה להעניק תנופה למטיל הכידון, הוא משחרר את הכידון מידו ומשליך אותו בכוח לכיוון המדשאה הפתוחה הנועדה לכך. רכב מיוחד שנועד למטרה זו מודד את המרחק מנקודת הזריקה לנקודת הפגיעה של הכידון בקרקע.
הפעם הראשונה המתועדת שבה התקיימה הטלת כידון הייתה במשחקים האולמיפיים ביוון העתיקה בשנת 708 לפני הספירה. היא הוצגה בשני אופנים: זריקת כידון למטרה (בדומה לקליעה למטרה) והטלת כידון ממרחק לשטח פתוח. אורכו של הכידון המקורי היה כ־2 מטרים וחצי ומשקלו כ־500 גרם. הוא היה עשוי מעץ זית.
האגדה מספרת כי הגיבור המיתולוגי הרקולס היה מחלוצי מטילי הכידון ביוון העתיקה.

הסקנדינבים אימצו את ענף הספורט הזה בערך ב־1780 והפכו אותו לספורט לאומי. עד היום נחשבים הפינים כמטילי הכידון הטובים בעולם. מתוך 10 התוצאות הטובות ביותר במודל הסטנדרטי כיום (הוכרז ב־1986) מצויים 3 ספורטאים פינים.

אתלטיקה

אתלטיקה הוא ענף ספורט הכולל תחרויות ריצה,הליכה,קפיצה ושילוב ביניהם בצורת קרב רב האתלטיקה מכונה "מלכת הספורט". יש הנוהגים לכנותה אתלטיקה קלה להבדיל מאתלטיקה כבדה הכוללת את ענפי תחרויות אתלטיקה היו פופולריות מאוד כבר בעבר הקדום. היוונים הקדמונים הצטיינו באתלטיקה. ניצחון נחשב הישג עצום המלווה ביוקרה רבה מאד. במאה ה-20 נערכות תחרויות האתלטיקה באצטדיונים פתוחים ובאולמות סגורים. התחרויות החשובות ביותר נערכות במגרשים פתוחים.
תחרויות ריצה מתקיימות באצטדיון במסלול שהיקפו 400 מטר, או באולם במסלול שהיקפו 200 מ' (לעתים גם יותר). הריצות הקצרות (100 מטר באצטדיון או 60 מטר באולם) הן היחידות שמתבצעות בקו ישר. תחרויות הקפיצה והזריקה מתקיימות בשדה שבמרכזו או בצידיו של מסלול הריצה.
האתלטיקה כיום זוכה למספר סבבים מקצוענים בהם מתחרים מיטב האתלטים בעולם. הסבב החשוב ביותר בתחרויות האתלטיקה הוא סבב ליגת הזהב שהיא סבב תחרויות בינלאומי בו משתתפים אתלטים מכל רחבי העולם, ביניהם גם ספורטאים ישראלים. האתלטיקה מהווה את הענף המרכזי במשחקים האולימפיים. האתלטיקה העולמית מקיימת סבבים בינלאומים שבהם מתקימות תחרויות אתלטיקה רבות נוספות ובהן אליפויות עולם ואירופה הן באצטדיון והן באולם.
תחרויות האתלטיקה הקלה נערכות באצטדיונים או באולמות מקורים כאשר מסלול הריצה עשוי תרכובת גומי, ברב המקרים מסוג רקורטן, המצמצמת את החיכוך של האטלטים עם המשטח ואף מייצרת להם מומנט בריצה. לאחרונה נשמעו טענות בקהיליית האתלטיקה כי חלק מהשיפור בתוצואת האצנים מקורן בשיפור המסלול, הקטנת החיכוך והגדלת המומנט אשר הוא מעניק לרצים, טענה דומה בסוגה לזו אשר נטענה לעניין חליפות השחייה לשחיינים.
תשתית מתקני האתלטיקה לאימונים ותחרויות בישראל מצומצמת יחסית. בישראל אין אולמות מקורים בעלי מסלולי אתלטיקה לאימונים או תחרויות אתלטיקה באולמות. לעומת זאת קיימים בישראל לא מעט מסלולי אתלטיקה במגרשים פתוחים המשמשים לרוב לאימון לחובבנים וכן מספר אצטדיונים המותאמים לאירוח תחרויות שכוללים יציעים לקהל ו-8 מסלולי ריצה תקניים (מגרשי האימונים בארץ מכילים לרוב 2-4 או 6 מסלולים בלבד).

גודו

בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו , הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
קרבות מוכרעים בג'ודו בשני אופנים:

• קרב עמידה - בו מטרת הקרב היא להטיל את היריב בצורות שונות עם ניקוד שונה עבור כל הטלה, כאשר הניקוד הגבוהה ביותר הוא "איפון", הטלה על הגב.
• קרב קרקע - בו המטרה היא להכריע את היריב באחת משלוש שיטות:
  • ריתוק הצמדת שכמות היריב לקרקע, כאשר הוא על גבו, למשך 25 שניות.
  • חניקה האטת מהירות זרימת הדם לראש, ובכך הבאת היריב לכניעה או לעילפון.
  • בריח הפעלת לחץ באמצעות מנוף על מפרק היריב או על האזור הקרוב לו, ובכך הבאתו לכניעה. בג'ודו מותרים בריחים רק על המרפק.

כניעה מתבצעת על ידי שלוש טפיחות קלות ביד פתוחה על המזרן או על גוף היריב (וזאת במידה שהנכנע אינו מסוגל להגיע למזרן עקב תפיסתו בידי יריבו).
אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי (כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תרגול 'כניסות'. תרגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כמובן, כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התרגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותרגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.
חלק חשוב באימון הוא ה'ראנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן וניצחון.
חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קאטות, סדרות של תנועות ותרגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו וכאדם. הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה. המעבר מחגורה לחגורה נעשה על ידי קאטות שונות.
על פי התקן הנוכחי, קרב ג'ודו אורך 5 דקות בבוגרים ו-4 דקות בנוער. בכל פעם, שהקרב מופסק על ידי השופט והמתחרים חוזרים למצב ההתחלתי, השעון עוצר (בדומה לכדורסל). במקרה של איפון (הניקוד הגבוהה ביותר), וואזרי (הניקוד המשני) כפול או עונש אונסוקומקה (העונש החמור ביותר), מוכרז ניצחון מידי. במקרה שלא הושג אחד התנאים האלה, מושג ניצחון בתום הזמן, מצבירת נקודות ועונשים פחותים יותר. במקרה, שבתום הזמן יש מצב של תיקו בניקוד, הקרב נמשך להארכה, שאורכה כאורך הקרב המקורי. ההארכה מוכרעת בניקוד זהב, שבו המנצח המיידי הוא מי, שמשיג יתרון כלשהו. אם במשך ההארכה, לא השיג אף אחד מהמתחרים ניקוד, מוכרע הקרב על האנטה - בחירת המנצח על ידי צוות השופטים, לפי מהלך ההופעה שלו בהארכה. שני המתחרים לובשים גי, האחד בצבע לבן והשני בצבע כחול.
ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.

• יוקו - מוענק עבור הטלת היריב על הצד או כעונש ליריב שביצע עבירה שנייה (נחשב גם כ-5 נקודות, 10 נקודות על לוח השעונים הרשמי).
• וואזארי - מוענק עבור הטלת היריב על "חצי גב" (בין גב לצד), או עבור הטלה על הגב שנעשית באיטיות, או כעונש ליריב שביצע עבירה שלישית. השגת שני ווזארי בקרב מביאה לסיומו כאילו בוצע איפון, ולכן וואזארי נחשב ל"חצי איפון" (נחשב גם כ-7 נקודות, 100 נקודות על לוח השעונים הרשמי).
• איפון - מוענק עבור הטלת היריב על הגב, או חניקתו עד כניעה, או ביצוע בריח על מרפק היריב עד כניעה, או ריתוק היריב עד 25 שניות, וכן כעונש ליריב שביצע עבירה רביעית או עבירת הנסוקומקה. איפון מהווה ניצחון מוחלט על היריב ולכן מביא לסיומו המידי של הקרב (נחשב גם כ-10 נקודות, 1,000 נקודות על לוח השעונים הרשמי).

בעבר היה ניקוד רביעי שנקרא "קוקה", אבל הוא הוסר בשנת 2009. כאשר "קוקה" היה בשימוש, שוויו היה 3 נקודות, 1 על לוח השעונים הרשמי, ניקוד נמוך יותר מ"יוקו". כמו "יוקו", "קוקה" היה שובר שוויון, והתחשבו בו רק כאשר לשני היריבים היה מאזן שווה של "וואזרי" ו"יוקו". הובלה של "יוקו" הייתה מביסה כל מספר של "קוקה".
העבירות הן שונות:

• יציאה (סתמית) מחוץ לאזור הקרב, בלי פעולת ג'ודו של המתחרה או יריבו וכמו כן דחיפת היריב מחוץ לאזור הקרב.
• הפגנת פאסיביות. אולם התפיסה הכללית החדשה של הג'ודו היא לא למהר להעניש ולתת יותר זמן כדי להכין את ההתקפה ולהגיע לעמדת התקפה טובה.
• מתקפת סרק.
• הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה. (מכונה: "תפיסת אקדח").
• נפילה על הברכיים מבלי לערער את שיווי משקלו של המתחרה.
• התכופפות בלי סיבה-תפיסת מכנסו של היריב, ללא כניסה לתרגיל.
• עונש חדש הינו תפיסה סתמית של הרגליים בלי שהיריב נכנס לתרגיל רגל או תפיסה של הרגליים ללא הרמה כגון:קטגרומה או טה גרומה

כל אלה יגרמנו לענישה בשידו, כאשר ענישה ראשונה רק תזהיר את היריב (לפני הסרת ה"קוקה", בשנת 2009, היריב זוכה ב"קוקה" לאחר הענישה הראשונה), צ'וי ענישה שנייה שתיתן יוקו, לאחר מכן הענישה השלישית קאיכוקו המזכה את היריב בוואזרי ולבסוף אנסוקומקה - עבירה שמסכנת חייו של המתחרה או עלולה לגרום לפציעתו והתנהגות בלתי ספורטיבית בכלל, עבירה זו מזכה את היריב באיפון, ומוציאה את מקבל העונש מהתחרות לאלתר.

שחייה

היא ענף ספורט בו שחיינים מתחרים בשחייה בגופי מים גדולים כגון נהרות, אגומים , מפרצים ובים הפתוח .
המרחקים הרשמיים בתחרויות השחייה במים פתוחים של פינ"א הם 5, 10 ו-25
 ק"ם
יש אירועים לא תחרותיים של שחייה במים פתוחים כגון צליחת הכנרת העממית או חציית תעלת למאנש .
השחייה, שמתבצעת לעתים בדבוקה, שונה לחלוטין משחייה במסלול מופרד בבריכה, ועל המתחרה להיזהר שלא להיפגע ולא לפגוע במתחרים אחרים, לשמור על נתיב קרוב ככל האפשר לסימון (ולשם כך להרים את הראש מדי פעם על מנת שלא לסטות מהמסלול). כמו כן עשויה השחייה לכלול צלילות לצורך התחמקות מגלים, שחייה עם הזרם, ניווט והתמודדות עם תנאי קור וחום קיצוניים.
החוקים להלן הם אלו התקפים בתחרויות רשמיות המוכרות על ידי פינ"א. תחרויות נערכות למרחקים של 5, 10 ו-25 ק"מ. הזינוק למשחה נערך מרפסודה או מתוך המים בעומק המאפשר שחייה מיידית. השחיינים מסודרים בזינוק על פי סדר שנקבע באקראי. בהישמע אות מופעל שעון עצר והשחיינים קופצים למים (במקרה של רפסודה) ומתחילים בשחייה באופן מיידי. כל המתחרים מאותו המין מזנקים יחדיו. לעתים הגברים והנשים מזנקים יחדיו אולם לרוב הגברים מזנקים לפני הנשים. בכל מקרה, המיקום במשחה נקבע לכל מין בנפרד.
מסלול המשחה מסומן לרוב באמצעות מצופים גדולים ובולטים. השחייה ממצוף למצוף נעשית בקו ישר ושופטים על סירות מוודאים שכל שחיין מקיף כל מצוף כנדרש. לרוב המסלול מעגלי והשחיניים נדרשים להקיפו מספר פעמים.
נקודת הסיום של המשחה היא בתוך המים. הסיום מסומן על ידי מצופים היוצרים משפך המתנקז אל קו הסיום, שרוחבו 5 מטרים. מעל קו הסיום ישנו גשר שהשחיינים עוברים תחתיו ונוגעים בו עם צמיד אלקטרוני המותקן על ידם. הגשר כולל חיישן אלקטרוני המזהה את השחיין על פי הצמיד וקובע את הזמן שלקח לו להשלים את המשחה. הזמן הרשמי מתקבל במונחים של שעות, דקות ושניות, אולם השעון שומר נתונים גם ברמת דיוק של מאיות השנייה כדי לסייע בהכרעה של סיומים צמודים. כאשר כמה שחיינים מסיימים יחדיו השופטים קובעים את סדר ההגעה באמצעות מצלמת הילוך איטי ונתוני השעון. שחיין המסיים את המשחה יוצא מן המים, או מוצא מהם במקרה והוא מותש מכדי לצאת לבד, ונבדק על ידי איש צוות רפואי. מיקום השחיינים נקבע על פי סדר ההגעה לקו הסיום.
הבדלים רבים נוספים מתבטאים בתנאים השונים. שחייני מים פתוחים נדרשים לעתים להתמודד עם תנאי חום וקור קיצוניים, בניגוד לבריכה שם הטמפרטורה נוחה. כמו כן שחייני מים פתוחים נדרשים לנווט ממצוף למצוף, שהמרחק ביניהם הוא לרוב מאות מטרים. זאת תוך כדי להתמודדות עם גלי הים וסחף. מה שגם דורש מהם להרים את הראש מעל המים, דבר שאינו מקובל בתחרויות בבריכה.
בניגוד לבריכה, שם כל שחיין שוחה במסלול משלו ומבודד משאר השחיינים, בשחייה במים פתוחים המגע הפיזי בין השחיינים הוא רב. השחיינים שוחים בדבוקות צפופות שכוללות לעתים עשרות שחיינים. ההתחלה והסיום של המשחה נוטים להיות אלימים במיוחד.
האיסורים על חליפות שחייה מתקדמות בשחייה תחרותית שנכנסו לתוקף ב-2010 לא חלים על שחייה במים פתוחים. שחייני מים פתוחים רשאים לשחות עם חליפות שחייה מלאות המכסות את כל הגוף ואינן עשויות מבד.
בניגוד לבריכה, שם התנאים שווים בכל העולם, התנאים בשחייה במים פתוחים משתנים מתחרות לתחרות. לכן אין בשחייה במים פתוחים שיאי עולם רשמיים .

 

כדור עף

כדורעף הוא ענף ספורט תחרותי ואולימפי של משחקי כדור . בו משחקות שתי קבוצות במגרש המורכב משני חלקים ואשר באמצעו עוברת רשת שמפרידה בין שני חלקי המגרש. המטרה במשחק היא לגרום לכדור לפגוע במגרש היריב, תוך העברתו מעל הרשת דרך תחום המעבר כל קבוצה יכולה לגעת עד 3 נגיעות, מסוגים חוקיים מסוימים בכדור, כדי להעביר את הכדור לקבוצה השנייה מעל הרשת דרך תחום המעבר. גרסה נוספת של כדורעף היא כדורעף חופים .
משחק כדורעף מורכב ממערכות. במשחקים רשמיים משחקים בשיטת הטוב מ-5 מערכות (הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-3 מערכות מנצחת), במשחקי נוער וילדים ומשחקיים לא רשמיים משחקים לפעמים בשיטת הטוב מ-3 מערכות.
בכל מערכה הזוכה היא הקבוצה שמגיעה ל-25 נקודות עם הפרש של שתי נקודות, אך אם ישנו שיויון 24, ממשיכים לשחק עד שקבוצה אחת מגיעה ליתרון של שתי נקודות. במערכה האחרונה (החמישית בשיטת הטוב מ-5 או השלישית בשיטת הטוב מ-3) מנצחת הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-15 נקודות בתנאי שיש יתרון של שתי נקודות. הקבוצות מחליפות חלקות אחרי כל מערכה ובאמצע המערכה המכרעת (כאשר אחת הקבוצות מגיעה ל-8 נקודות). בין המערכות ישנה הפסקה של 3 דקות ברוטו.
כל עבירה מזכה את הקבוצה היריבה בנקודה, ללא שום קשר לקבוצה שהכתה את מכת הפתיחה.
קבוצת כדורעף עולה למשחק עם שישה שחקנים. שישיית השחקנים המשחקים במשחק ראשונים נקראת "השישייה הפותחת". במהלך המשחק מוחלפים השחקנים המשחקים מספר רב של פעמים בשל מתן הזדמנות למנוחה.
קבוצה יכולה לכלול לכל היותר 12 שחקנים, מאמן, עוזר מאמן, מעסה ורופא. אחד השחקנים יכול להיות הליברו.
הקבוצה היריבה מקבלת נקודה במקרים הבאים:

• כאשר הכדור נופל בחלקת קבוצתך.
• כאשר הוא מוצא בידי הקבוצה החוצה, מחוץ לתחומי המגרש.
• כאשר שחקן הקבוצה נוגע ברשת או באנטנות תוך כדי פעולת משחק.
• כאשר הקבוצה היכתה בכדור יותר משלוש מכות, (חסימה אינה נספרת במנין המכות לצורך זה).
• כאשר שחקן מכה שתי מכות רצופות בכדור, אלא אם המכה הראשונה היא חסימה.

בכל מערכה, כל קבוצה זכאית לבקש שני פסקי זמן. כל פסק זמן אורך 30 שניות בדיוק ומתבצע מחוץ לתחומי המגרש המסומנים.
בליגה העולמית, ישנם שני פסקי זמן טכניים נוספים כשאחת הקבוצות מגיעה לשמונה נקודות ולשש עשרה נקודות במערכות הראשונה עד הרביעית - במערכה החמישית אין פסקי זמן טכניים.

בייסבול

כדור בסיס או בייסבול הוא ספורט קבוצתי שבו כדור קשה וקטן בגודל של אגרוף נזרק ונחבט על ידי מחבט. הניקוד כרוך בריצה ונגיעה בסימנים על האדמה הנקראים "בסיסים", ומכאן שמו של המשחק. כדור המשחק עצמו נקרא גם הוא בייסבול. כדור בסיס נקרא לעתים "הארדבול הוא ספורט קבוצתי שבו כדור קשה וקטן בגודל של אגרוף נזרק ונחבט על ידי מחבט. הניקוד כרוך בריצה ונגיעה בסימנים על האדמה הנקראים "בסיסים", ומכאן שמו של המשחק. כדור המשחק עצמו נקרא גם הוא בייסבול. כדור בסיס נקרא לעתים "הארדבול המשחק מתנהל בין שתי קבוצות המונות כל אחת תשעה שחקנים, ואשר מתחלפות ביניהן כקבוצת ההתקפה (החובטת) וקבוצת ההגנה (המגישה). המגיש זורק כדור וביניהם עומד החובט אשר מנסה לחבוט בכדור בעקבות חבטה מוצלחת, החובט עוזב את המחבט ורץ על מנת לנסות להשלים מסלול ריבועי שלם בן ארבעה "בסיסים" עד חזרה לבסיס הבית אם יצליח להשלים את המסלול, נרשמת לטובת קבוצת ההתקפה "ריצה מטרת ההגנה לפסול חובטים/רצים ובכך למנוע "ריצות". שחקן נפסל במגוון דרכים, הכוללות תפיסת כדור שנחבט באוויר וכן מסירת כדור שנגע בקרקע לשחקן בסיס לפני שהרץ מגיע לאותו הבסיס. שחקן נחשב "בטוח"



 

טינס

טינס הוא משחק כדור הנערך בין שני שחקנים או שני זוגות שחקנים הטיס יש לו שם ב"הספורט הלבן" הטינס נחשב במדינות רבות ברחבי העולם

מטרת משחק הטניס היא לחבוט בכדור באמצעות מחבט מעל הרשת אל צידו השני של המגרש, כך שהיריב לא יוכל לחבוט בכדור בחזרה אל שטח המגרש של יריבו. למשחק הטניס אין מגבלה של זמן, והוא נגמר כשאחד המתחרים זוכה בשתיים או בשלוש מערכות, בהתאם לסוג התחרות.

רמת הניקוד הנמוכה ביותר בטניס היא נקודה. כל חבטת הגשה של אחד השחקנים מסתיימת במתן נקודה לאחד הצדדים. צבירת מספר נקודות מזכה במשחקון, ניצחון בשישה משחקונים מזכה במערכה וניצחון בשתיים או בשלוש מערכות, בהתאם לסוג התחרות, מקנה ניצחון במשחק.

מערכה היא סדרת משחקונים. המתמודד הראשון שזוכה בשישה משחקונים, מוכרז כמנצח במערכה, אלא אם יריבו צבר חמישה ניצחונות במשחקונים, או אז יהיה עליו לזכות במשחקון השביעי בטרם יגיע יריבו לשישה ניצחונות.