היא ענף ספורט בו שחיינים מתחרים בשחייה בגופי מים גדולים כגון נהרות, אגומים , מפרצים ובים הפתוח .
המרחקים הרשמיים בתחרויות השחייה במים פתוחים של פינ"א הם 5, 10 ו-25
ק"ם
יש אירועים לא תחרותיים של שחייה במים פתוחים כגון צליחת הכנרת העממית או חציית תעלת למאנש .
השחייה, שמתבצעת לעתים בדבוקה, שונה לחלוטין משחייה במסלול מופרד בבריכה, ועל המתחרה להיזהר שלא להיפגע ולא לפגוע במתחרים אחרים, לשמור על נתיב קרוב ככל האפשר לסימון (ולשם כך להרים את הראש מדי פעם על מנת שלא לסטות מהמסלול). כמו כן עשויה השחייה לכלול צלילות לצורך התחמקות מגלים, שחייה עם הזרם, ניווט והתמודדות עם תנאי קור וחום קיצוניים.
החוקים להלן הם אלו התקפים בתחרויות רשמיות המוכרות על ידי פינ"א. תחרויות נערכות למרחקים של 5, 10 ו-25 ק"מ. הזינוק למשחה נערך מרפסודה או מתוך המים בעומק המאפשר שחייה מיידית. השחיינים מסודרים בזינוק על פי סדר שנקבע באקראי. בהישמע אות מופעל שעון עצר והשחיינים קופצים למים (במקרה של רפסודה) ומתחילים בשחייה באופן מיידי. כל המתחרים מאותו המין מזנקים יחדיו. לעתים הגברים והנשים מזנקים יחדיו אולם לרוב הגברים מזנקים לפני הנשים. בכל מקרה, המיקום במשחה נקבע לכל מין בנפרד.
מסלול המשחה מסומן לרוב באמצעות מצופים גדולים ובולטים. השחייה ממצוף למצוף נעשית בקו ישר ושופטים על סירות מוודאים שכל שחיין מקיף כל מצוף כנדרש. לרוב המסלול מעגלי והשחיניים נדרשים להקיפו מספר פעמים.
נקודת הסיום של המשחה היא בתוך המים. הסיום מסומן על ידי מצופים היוצרים משפך המתנקז אל קו הסיום, שרוחבו 5 מטרים. מעל קו הסיום ישנו גשר שהשחיינים עוברים תחתיו ונוגעים בו עם צמיד אלקטרוני המותקן על ידם. הגשר כולל חיישן אלקטרוני המזהה את השחיין על פי הצמיד וקובע את הזמן שלקח לו להשלים את המשחה. הזמן הרשמי מתקבל במונחים של שעות, דקות ושניות, אולם השעון שומר נתונים גם ברמת דיוק של מאיות השנייה כדי לסייע בהכרעה של סיומים צמודים. כאשר כמה שחיינים מסיימים יחדיו השופטים קובעים את סדר ההגעה באמצעות מצלמת הילוך איטי ונתוני השעון. שחיין המסיים את המשחה יוצא מן המים, או מוצא מהם במקרה והוא מותש מכדי לצאת לבד, ונבדק על ידי איש צוות רפואי. מיקום השחיינים נקבע על פי סדר ההגעה לקו הסיום.
הבדלים רבים נוספים מתבטאים בתנאים השונים. שחייני מים פתוחים נדרשים לעתים להתמודד עם תנאי חום וקור קיצוניים, בניגוד לבריכה שם הטמפרטורה נוחה. כמו כן שחייני מים פתוחים נדרשים לנווט ממצוף למצוף, שהמרחק ביניהם הוא לרוב מאות מטרים. זאת תוך כדי להתמודדות עם גלי הים וסחף. מה שגם דורש מהם להרים את הראש מעל המים, דבר שאינו מקובל בתחרויות בבריכה.
בניגוד לבריכה, שם כל שחיין שוחה במסלול משלו ומבודד משאר השחיינים, בשחייה במים פתוחים המגע הפיזי בין השחיינים הוא רב. השחיינים שוחים בדבוקות צפופות שכוללות לעתים עשרות שחיינים. ההתחלה והסיום של המשחה נוטים להיות אלימים במיוחד.
האיסורים על חליפות שחייה מתקדמות בשחייה תחרותית שנכנסו לתוקף ב-2010 לא חלים על שחייה במים פתוחים. שחייני מים פתוחים רשאים לשחות עם חליפות שחייה מלאות המכסות את כל הגוף ואינן עשויות מבד.
בניגוד לבריכה, שם התנאים שווים בכל העולם, התנאים בשחייה במים פתוחים משתנים מתחרות לתחרות. לכן אין בשחייה במים פתוחים שיאי עולם רשמיים .
המרחקים הרשמיים בתחרויות השחייה במים פתוחים של פינ"א הם 5, 10 ו-25
ק"ם
יש אירועים לא תחרותיים של שחייה במים פתוחים כגון צליחת הכנרת העממית או חציית תעלת למאנש .
השחייה, שמתבצעת לעתים בדבוקה, שונה לחלוטין משחייה במסלול מופרד בבריכה, ועל המתחרה להיזהר שלא להיפגע ולא לפגוע במתחרים אחרים, לשמור על נתיב קרוב ככל האפשר לסימון (ולשם כך להרים את הראש מדי פעם על מנת שלא לסטות מהמסלול). כמו כן עשויה השחייה לכלול צלילות לצורך התחמקות מגלים, שחייה עם הזרם, ניווט והתמודדות עם תנאי קור וחום קיצוניים.
החוקים להלן הם אלו התקפים בתחרויות רשמיות המוכרות על ידי פינ"א. תחרויות נערכות למרחקים של 5, 10 ו-25 ק"מ. הזינוק למשחה נערך מרפסודה או מתוך המים בעומק המאפשר שחייה מיידית. השחיינים מסודרים בזינוק על פי סדר שנקבע באקראי. בהישמע אות מופעל שעון עצר והשחיינים קופצים למים (במקרה של רפסודה) ומתחילים בשחייה באופן מיידי. כל המתחרים מאותו המין מזנקים יחדיו. לעתים הגברים והנשים מזנקים יחדיו אולם לרוב הגברים מזנקים לפני הנשים. בכל מקרה, המיקום במשחה נקבע לכל מין בנפרד.
מסלול המשחה מסומן לרוב באמצעות מצופים גדולים ובולטים. השחייה ממצוף למצוף נעשית בקו ישר ושופטים על סירות מוודאים שכל שחיין מקיף כל מצוף כנדרש. לרוב המסלול מעגלי והשחיניים נדרשים להקיפו מספר פעמים.
נקודת הסיום של המשחה היא בתוך המים. הסיום מסומן על ידי מצופים היוצרים משפך המתנקז אל קו הסיום, שרוחבו 5 מטרים. מעל קו הסיום ישנו גשר שהשחיינים עוברים תחתיו ונוגעים בו עם צמיד אלקטרוני המותקן על ידם. הגשר כולל חיישן אלקטרוני המזהה את השחיין על פי הצמיד וקובע את הזמן שלקח לו להשלים את המשחה. הזמן הרשמי מתקבל במונחים של שעות, דקות ושניות, אולם השעון שומר נתונים גם ברמת דיוק של מאיות השנייה כדי לסייע בהכרעה של סיומים צמודים. כאשר כמה שחיינים מסיימים יחדיו השופטים קובעים את סדר ההגעה באמצעות מצלמת הילוך איטי ונתוני השעון. שחיין המסיים את המשחה יוצא מן המים, או מוצא מהם במקרה והוא מותש מכדי לצאת לבד, ונבדק על ידי איש צוות רפואי. מיקום השחיינים נקבע על פי סדר ההגעה לקו הסיום.
הבדלים רבים נוספים מתבטאים בתנאים השונים. שחייני מים פתוחים נדרשים לעתים להתמודד עם תנאי חום וקור קיצוניים, בניגוד לבריכה שם הטמפרטורה נוחה. כמו כן שחייני מים פתוחים נדרשים לנווט ממצוף למצוף, שהמרחק ביניהם הוא לרוב מאות מטרים. זאת תוך כדי להתמודדות עם גלי הים וסחף. מה שגם דורש מהם להרים את הראש מעל המים, דבר שאינו מקובל בתחרויות בבריכה.
בניגוד לבריכה, שם כל שחיין שוחה במסלול משלו ומבודד משאר השחיינים, בשחייה במים פתוחים המגע הפיזי בין השחיינים הוא רב. השחיינים שוחים בדבוקות צפופות שכוללות לעתים עשרות שחיינים. ההתחלה והסיום של המשחה נוטים להיות אלימים במיוחד.
האיסורים על חליפות שחייה מתקדמות בשחייה תחרותית שנכנסו לתוקף ב-2010 לא חלים על שחייה במים פתוחים. שחייני מים פתוחים רשאים לשחות עם חליפות שחייה מלאות המכסות את כל הגוף ואינן עשויות מבד.
בניגוד לבריכה, שם התנאים שווים בכל העולם, התנאים בשחייה במים פתוחים משתנים מתחרות לתחרות. לכן אין בשחייה במים פתוחים שיאי עולם רשמיים .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה